יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ופעולות האיבה להיות עם הילדים השכולים

יום הזיכרון הוא אולי היום הציבורי והחברתי העצוב ביותר בלוח השנה הישראלי. אבל למי הוא באמת נועד?

משפחות השכול אינן זקוקות ליום זיכרון. עבורן, הזיכרון והאובדן נוכחים בכל יום, שזורים בכל נשימה. הן אינן צריכות תאריך בלוח השנה כדי להרגיש את החוסר, את השבר, את הגעגוע. דווקא עבור כולנו – אלו שלא איבדו – נועד היום הזה. זהו יום שנועד להנכיח את מה שהשכול מחולל בלבבות שאינם שלנו. יום שבו אנו עוצרים את שגרתנו ומפנים תשומת לב למשפחות שנפער בהן חלל עצום, ולנופלים שהקריבו את חייהם כדי שאנחנו נוכל להמשיך ולחיות כאן.

השנה, ילדים רבים נאלצו לחוות אובדן של אדם קרוב, וברגע אחד מפתיע – חייהם השתנו לעד. לעיתים מבלי להבין עד הסוף את משמעותו של האובדן בהווה ובעתיד.

השנה, אני מרגישה צורך להפנות את תשומת הלב אל המבוגרים שפוגשים את הילדים הללו ביומיום – מורים, מטפלים, בני משפחה וחברים. גם לנו, המבוגרים, קשה להכיל אובדן. ולעיתים קשה אף יותר לפגוש ילד שחווה אובדן – אולי כי אנחנו מבינים עד כמה האובדן ילווה אותו תמיד. ההבנה הזו עלולה לעורר בנו בלבול, חוסר ביטחון, ואפילו מבוכה – מה לומר, איך לנהוג, ואיך לא לפגוע בלי כוונה.

במפגש המקצועי הראשון שלי עם קבוצה שחוותה אובדן, חיפשתי עוגן – משהו שיסייע לי להבין טוב יותר את עולמם של הילדים. כך הגעתי לספר יוצא הדופן "בלעדייך" מאת תמר גרנות.

זהו ספר רגיש, עמוק ומקיף, שמאיר את עולמם הפנימי של ילדים ובני נוער שחוו אובדן – מגיל לידה ועד אמצע החיים. הספר מתייחס לסוגי אובדן שונים, ולמערכות משפחתיות מגוונות, ומציע מבט על ההשפעה של האובדן לא רק בזמן שהוא מתרחש, אלא על פני כל מהלך החיים. כי האובדן אינו אירוע – הוא תהליך. הוא ממשיך לפגוש את הילד בצמתים שונים של החיים – בעלייה לכיתה א', בגיוס, בחתונה, ולעיתים ברגעים הקטנים והבלתי צפויים – כמו כשילד רואה אבא משחק עם בנו בגינה.

"בלעדייך" מעניק לנו, המבוגרים, מילים, פרספקטיבה והבנה – שמאפשרים לנו להפוך למקור של יציבות והכלה עבור הילד, גם כשאין לנו את המילים הנכונות. לפעמים עצם ההבנה שלנו את מצבו והלך רוחו, הופכת אותנו עבורו למקום של מנוחה ונחמה.

ביום הזה, אני בוחרת לראות את הילדים. את אלו שהאובדן שינה את עולמם. את אלו שהולכים עם שבר שלא תמיד רואים. אני שולחת מכאן חיבוק חם ואוהב – להורים, לאחים, לסבים ולסבתות – ובעיקר לילדים, שמנסים להבין איך ממשיכים – בלעדיהם. מבוגרים אלו מהווים מקור לחוזק ונחמה, ומאירים לילדים את הדרך אל חיים מלאים לצד הזיכרון והגעגוע.